יוכבד טוביאנה

יוכבד לבית גרג'י נולדה בירושלים. בשנת 1940, בהיותה בת שש עשרה, הצטרפה לבית"ר וכעבור שנתיים התגייסה לאצ"ל. בתקופת הטירונות עסקה בהדבקת כרוזים על קירות הבתים ולאחר מכן נשלחה לקורס "סגנים" (מפקדי כיתות) שהתקיים בבית-הספר שפיצר. בהיותה מפקדת, לִמדה יוכבד את חניכותיה את השימוש באקדח. לאחר השיעור נהגה לשים את האקדחים בתוך תיק ולהחביא אותו מתחת למיטתה. באחת השבתות, כאשר חזרה יוכבד הביתה, הרגישה באווירה מתוחה. אביה פנה אליה בפנים חיוורות ואמר:
"בתי, מעלת באימוני".
יוכבד: למה, מה קרה?
האב: את אמרת לי כי בתיק יש אקדחים של פורים. האם אלה הם אקדחי פורים? תוציאי אותם מיד מהבית!
יוכבד: אבא, אני לא יכולה לצאת מבית הרב בשבת עם תיק וכלים בתוכו.

התרצה האב והסכים לחכות עד צאת השבת, ואז לקחה יוכבד את התיק והעבירה אותו למקום אחר.
יוכבד ("בת-ציון"), עבדה כמזכירה במשרדו של אליהו מרידור, ובמשרד עסקו השניים גם בבעיות הארגון. לפני ההתקפה על מרכז הבולשת, למשל, ניצלו את הליכתם לבית-משפט (שהיה במגרש הרוסים), כדי לערוך מעקב אחר המתרחש בבניין הבולשת. יוכבד שִמשה גם קשרית לעת צורך והעבירה פתקים לאנשים שונים. באחד הימים הודיע אליהו ליוכבד כי עליה לבוא לפגישה בערב בלוויית חברה. בשעה היעודה הגיעה יוכבד עם מרים פשדצקי חברתה למקום שנקבע, מבלי שידעו על מטרת הפגישה. אליהו הגיע עם לוח, שנחקק עליו סמל האצ"ל "רק כך" ויחד צעדו לעבר בית-הקברות שעל הר-הזיתים. הם מצאו את קברו של יעקב רז10, והניחו את הלוח על המצבה. יוכבד לא הצליחה להסתיר את הפחד הנורא שתקף אותה בהיכנסם לבית-הקברות בלילה, אולם ביצעה את המוטל עליה עד תום.
לאחר מעצרו של אליהו מרידור נקראה יוכבד לחקירה במשטרה. היא נשאלה בדבר פעילותה בבית"ר וכן נתבקשה למסור את שמות חבריה. לאחר החקירה נשלחה לביתה, אולם היה ברור לה שסכנת המעצר עדיין מרחפת עליה. כעבור מספר ימים פגשה בשוטרים שנכנסו לבניין סנסור (בקרן הרחובות בן-יהודה ויפו) ושאלו למקומו של משרד עורך-הדין מרידור. יוכבד, שהבינה כי באו לעצור אותה, הצליחה לחמוק ולהסתלק מן המקום דרך יציאה אחרת. היא הגיעה לביתה והודיעה להוריה כי עליה לעזוב מיד את ירושלים. יוכבד נסעה לתל-אביב, שם פגשה את פנינה בג'יו-שוחט, שאף היא עזבה את ירושלים מחשש מעצר והיתה ל"פליטה". מחוסר מקום לינה, בילו השתיים מספר לילות בחולות חולון, עד שנמצא בשבילן חדר למגורים. על כך מספרת יוכבד:11
היו אתנו בחולות גם כמה בחורים. היה זה במקום שמאוחר יותר נבנה בית-החרושת לודז'יה. איש לא יאמין, אבל שכבנו אחד ליד השני מבלי לגעת האחד בשני. באותם ימים לא עלה על הדעת לנצל את העובדה שאנו ישנים יחד כדי להתחיל ו"להתעסק". איזה תום היה אז והיה בכך הרבה יופי.
זה מזכיר לי שיום אחד שלחו אותי עם משה שטיין לעקוב אחר תנועת המכוניות הצבאיות שעברו ליד בניין "בית הדגל" בירושלים. יצאנו למקום וישבנו על הגדר הסמוכה לבניין. היה זה בחודש פברואר והיה קר מאוד. אמרתי למשה: עוד מעט יצאו האנשים מקולנוע "אדיסון" ויראו בחור ובחורה יושבים האחד ליד השני. אני מציעה שלפחות תחזיק בידי כדי שיחשבו שאנו "זוג". והוא ענה לי בקול עצוב: "יוכבד, אני נורא מצטער, אבל אני לא יכול". כאלה היינו.
בתל-אביב יוכבד עבדה כמזכירה במשרדי "מס חזית ישראל", הקרן הכספית של הארגון. המשרד, ששכן ברחוב הרצל מספר 16, עבד במסווה של חברה ליבוא ויצוא בשם "ירמוק". יוכבד היתה מופיעה בכל בוקר למשרד ועסקה ברישום הקבלות וגביית הכספים. בבוקר ה-1 בינואר 1945 באה יוכבד כהרגלה לעבודה, פתחה את הדלת באמצעות המפתח שהיה ברשותה ונכנסה פנימה. לפתע כוונו אליה שני טומיגנים (תת-מקלעים שהיו בשימוש הצבא הבריטי) והשוטרים הבריטים ציוו עליה לא להרים קול ולשבת בשקט בפינת החדר. יוכבד הוציאה מתיק היד שלה כמה פתקאות, קרעה אותן לחתיכות קטנות ובלעה אותן מבלי שאיש ירגיש במעשיה12. כעבור זמן קצר נכנסו לחדר עוד חמישה מעובדי המשרד (אליעזר אברהמי, נח שניאור, דוד פדרמן, מרדכי גרוסמן וצבי יהודאי) והסיפור חזר על עצמו. יוכבד נלקחה לבית-הסוהר ביפו, שם החלה החקירה. השאלה הראשונה היתה "היכן את גרה". היא לא רצתה למסור את כתובת מגוריה, כי חששה לגורל פנינה חברתה. על כן אמרה שהיא מתגוררת אצל דודתה בפתח-תקווה (יוכבד הכינה מראש את דודתה ואמרה לה שבמקרה של חקירה, תספר יוכבד שהיא גרה בביתה. כדי שהדבר יהיה אמין, השאירה יוכבד כמה משמלותיה בארונה של הדודה). השוטרים ביקשו מיוכבד להילוות אליהם לביקור בבית הדודה, וכשהגיעו למקום, הבינה הדודה מיד את המתרחש וסיפרה כי יוכבד גרה אצלה ועוזרת לה בטיפול בילדים. אבל האליבי הזה לא הועיל הרבה ויוכבד הוחזרה אחר כבוד לבית-הסוהר ביפו. תחילה היתה במאסר יחיד וכעבור מספר ימים הוכנסה לתא של האסירות הפוליטיות, שישבו בו גם זונות ערביות. לא קל היה ליוכבד להתרגל למצבה החדש, אולם קשה במיוחד היה ביקורו של אבא, אשר לא אמר מילה, רק בכה כל הזמן. היתה זו הפגישה השנייה עם אבא לאחר שיוכבד עזבה את ירושלים. הפגישה הראשונה נערכה במסעדה עממית בה אכלה יוכבד ארוחת צוהריים בחברת פנינה שוחט. לפתע ראתה את אביה נכנס למסעדה בחברת אחיה הקטן. "נפלנו האחד על צווארו של השני ובכינו מבלי לומר דבר" (דברי יוכבד).

על חוויותיה בבית-הסוהר ביפו מספרת יוכבד טוביאנה:
במשך הזמן התפתחו יחסים טובים ביני ובין הזונות הערביות. הן לא התעניינו ביחסי יהודים-ערבים; כל מה שהטריד אותן היה אותו ג'וני, שבלילה היה כל כך נחמד ובבוקר זרק אותן לבית-הסוהר. בדרך כלל הן נעצרו ל-24 שעות ואחר-כך שוחררו.
פעם אחת הכניסו לתא שלי אסירה יהודייה. חשדתי בה שהיא "הושתלה" על-ידי הבריטים ולא החלפתי אִתה אף מילה. כעבור מספר ימים הוצאה אותה אסירה מן התא.
לתא היה אשנב קטן עם סורגים שהיה ממוקם קרוב לתקרה. יכולתי לשמוע מעבר לקיר דיבורים בעברית של בחורים וניסיתי לטפס אל האשנב כדי ליצור אתם קשר, אולם כל ניסיונותי עלו בתוהו. לא היה בחדר כיסא או שולחן, שעליהם ניתן לטפס והאשנב היה גבוה מכדי שאפשר יהיה להגיע אליו בקפיצה.
נחמתי היחידה היתה, כאשר שכבתי במיטתי והקשבתי במשך שעות ארוכות להתנפצות גלי הים על קירות התא.

לאחר שבועיים ימים, הועברה יוכבד לבית-המעצר לנשים בבית-לחם. שם פגשה בכמה מחברותיה ובמפקדת שלה, אֶמָה גרמנט, שהזמינה אותה להשתכן בחדר הירושלמיות. התנאים בבית-לחם היו טובים בהרבה מאלה שביפו; בבית-לחם היתה מיטה לכל עצירה ואף היו שולחן וכיסא לשבת עליו. גם האוכל היה טוב יותר, אבל החשוב מכול היתה החברה. כל העצירות היו חברות המחתרת (אצ"ל או לח"י) והתפתחו ביניהן יחסי חברות עמוקים הנמשכים בחלקם עד עצם היום הזה.

באפריל 1946, לאחר ישיבה של שנה וחצי, שוחררה יוכבד מבית-הסוהר יחד עם צילה עמידרור, אולם כעבור שלושה חודשים, לאחר ההתקפה על מלון המלך דוד, נעצרה יוכבד בשנית. תחילה הועברה למחנה המעצר לבנות בלטרון ולאחר מכן שוב לבית-לחם. היא נשארה במעצר עד מרס 1948, סמוך לצאת הבריטים את הארץ. בסך הכול ישבה יוכבד במעצר שלוש שנים וחודשיים. ברבות הימים עצרו הבריטים גם את מזל, אחותה של יוכבד, והדבר הגדיל את צערם של ההורים. כל העצירות מאותה תקופה זוכרות עדיין את קולה הערב של מזל, ושיר אחד נחרת בזיכרון במיוחד: "עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה ..." וכל ע' וח' נֶהגו בהדגשה בשירתה.